נעמה גבאי: ריפוי שמאני, שפת האור, רויאל ג'מס (פירמידה)

כתבו לי מייל: namigab@gmail.com

ניתן לשלוח הודעה בווטס-אפ לנייד: 33624400096+

 



סיפור לידה של חושן

 

ליווי לידה של חושן נחמדכמה רגעים לפני: תמיד ידעתי שאני רוצה ללדת ללא אפידורל, לא היה לי מושג איך זה נקרא או איך עושים את זה אבל הייתי בטוחה שאני יולדת בלי אפידורל. בחודשים הראשונים להיריון התחלתי לבדוק איך עושים את זה והבנתי שקוראים לזה 'לידה טבעית' שהמשמעות שלה היא ללא התערבויות רפואיות בכלל. לפני כמה שנים שמעתי מישהי אומרת שהיא ילדה עם דולה בלידה טבעית והייתה לה חוויה מדהימה. לא ממש ידעתי מהי דולה, איך היא עוזרת, האם היא מחליפה את הבעל ועד כל מיני שאלות. אז כמובן התחלתי את המחקר גם בנושא הזה. בכלל לא הייתי בטוחה שאני רוצה דולה, אמרתי שאני אלך לקורס הכנה ללידה ואז אני אראה אם אני צריכה דולה. תוך כדי שאני נכנסת לאתרים של דולות בודקת מה התפקיד שלהם ומטפטפת לבעלי שיכול להיות שניקח דולה בלידה, נכנסתי לאתר שנקרא "דרך אור" ושם הסתיים החיפוש. מיד התקשרתי אליה, האישה שבתמונה, הצגתי את עצמי והתחלתי להציף אותה בשאלות שהכנתי מראש, היא הדולה הראשונה שדיברתי איתה וגם האחרונה. באותו היום כבר קבענו להיפגש, הפגישה הייתה בעיקר בשביל בעלי שהיה סקפטי לגבי כל העניין הזה של דולה, אני כבר החלטתי תוך כדי השיחה איתה שאותה אני רוצה. בתמונה שלה היה משהו מרגיע בעל אנרגיות חיוביות ואחרי שדיברתי איתה בטלפון הרגשתי בטוחה וכבר אמרתי לכולם שמצאתי דולה עוד לפני שנפגשתי איתה. באותו הערב נפגשנו, דיברנו קרוב לשעה בדירה המקסימה שלה שמשרה אווירה של רוגע ושלווה. הדולה, כבר אפשר לקרוא לה בשמה, נעמה גבאי, הכינה לנו תה צמחים כזה, האמת אני שונאת אבל טעמתי , אמרתי, נו טוב אם כבר הולכים על טבעי אז עד הסוף. בשיחה שלנו נעמה סיפרה לנו איך עוברים לידה ללא התערבויות וללא משככי כאבים, איך הגוף נועד כדי ללדת באופן טבעי, איך כל התערבות רפואית גוררת אחריה עוד התערבויות נוספות. בקיצור, מה אפשר לומר, היא אמרה את כל מה שרציתי לשמוע. בסוף השיחה אמרתי לה שאני ממש לא מפחדת מהלידה ומהכאבים והולך להיות לנו חוויה מדהימה. יצאנו מהבית שלה, שאלתי את בעלי מה הוא אומר, הוא התלהב מאוד ויום למחרת שלחתי לה הודעה ואמרתי לה שנשמח שהיא תהייה הדולה שלנו. לפני הלידה נפגשנו לשני טיפולי רפלקסולוגיה מדהימים ולעוד מפגש הכנה לפני הלידה איתי ועם בעלי, זה המפגש החשוב ביותר שבו הכנו תכנית לידה, עברנו על כל התסריטים שיכולים להיות ואיך מתנהגים במידה ש..., עברנו על תנוחות שיכולות לעזור בזמן צירים ובעיקר התחברנו שלושתנו לקראת הלידה.
 

הלידה: ביום שלישי ה- 26/05/09 זה התחיל סוף סוף, קמתי בבוקר לעוד יום של כאבי גב, התארגנתי לעבודה ויצאתי לדרך. באמצע הדרך התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שכואב לי הגב כאבים של מחזור כזה ואולי אני לא ילך לעבודה ובמקום אני אסע לאימא שלו, שם נלך לטייל קצת ואולי זה יעשה משהו שיביא ללידה. בשלב הזה חשוב לציין כי כל יום הייתי בטוחה שהיום זה היום וכל שנייה אני הולכת ללדת, הייתי כל כך נואשת ללדת שעשיתי הסכמים עם העוברית הקטנה שלי בעודה בבטן שאם היא תצא היום אני לא יכעס עליה לעולם, וביקשתי ממנה לבעוט לי בצד שמאל של הבטן אם היא מתכוונת לצאת בקרוב, אמרתי לבעלי שאני מוכנה לכל כאב שבעולם רק שיגיע כבר, בקיצור הרגשתי כבר מטומטמת בעוד שכולם אומרים לי שיש לי לסחוב עד שבוע 40 ואולי 42 ואני אמרתי שאין מצב, אני אלד לפני זה. באמת ילדתי בשבוע 38 וארבעה ימים. לידה ראשונה חשוב לומר.טוב אז באמת לא הלכתי לעבודה, הלכתי לחמתי, הלכנו לים לאכול ארוחת בוקר, אני היא וגיסתי. כשהגענו חזרה לבית של חמתי התחילו לי כאבים חזקים יותר בגב, חמתי שאלה אותי מה קרה, אמרתי לה שכואב לי הגב, אז היא שאלה אותי אם זה יכול להיות צירים. אמרתי לה שאין מצב, יש לי כאבים כאלה כל הזמן ואז שאלנו את גיסתי מה זה יכול להיות, כי היא כבר ילדה 2 בנות מקסימות, אז היא אמרה שצירים זה כאבים כאילו יש קלקול קיבה. אמרתי לה שאני כבר לא יודעת מה אני מרגישה ואין מצב שזה צירים. אחרי כמה דקות היה לי פיפי, הלכתי לשירותים וראיתי שיש קצת דם, הבנתי שיש צירים וזה ההתחלה. סוף סוף הגיע הקץ לדמיונות והיום הגדול הגיע. מיד התקשרתי לבעלי ואמרתי לו מה קורה ושיתכונן לצאת מהעבודה ומיד לאחר מכן התקשרתי לנעמה, הדולה שלי, בהתחלה היא לא ענתה אבל אחר כך כשכבר הייתי בדרך לפגוש את בעלי היא התקשרה ואמרה שזה מתחיל, ואם הדימום מתגבר ללכת לבית חולים ואם לא אז להישאר בבית, כי התכנית הייתה שמושכים צירים בבית עד שמגיעים למרווח צירים של 4 דקות במשך שעתיים. הגענו הביתה אני ובעלי, ראיתי שהדימום ממשיך והחלטנו לנסוע לבית חולים. נכנסתי להתקלח, הכנסנו לתיק של בית החולים את כל מה שצריך (ליתר ביטחון) והלכנו במחשבה שחוזרים הביתה להמשיך את הצירים בבית.

 

הגענו לבית חולים מאיר בשעה 6 בערב, הצירים כבר נהיו תכופים יותר אך לא סדירים בכלל. קיבלו אותי, עשו לי מוניטור, בדקו לחץ דם ואז חיכינו לבדיקת רופא. עד שהגיעה בדיקת הרופא הצירים כאבו יותר, הרופאה עשתה לי בדיקה וגינאלית לראות אם יש פתיחה ומחיקה של צוואר הרחם. הבדיקה כאבה יותר מהצירים אז בכיתי קצת, הרופאה הסתכלה עליי ואמרה לי, "יש לך פתיחה של שתיים, תיכף נגאל אותך מייסורייך". בעלי שאל אותה, "מה זאת אומרת נגאל אותך מייסורייך?" אז הרופאה אמרה "ניתן לך אפידורל". מיד אמרתי לה "בלי אפידורל! אנחנו רוצים לידה טבעית". היא הסתכלה עליי ואמרה תראי את בפתיחה של שתיים ואיך את בוכה, אמרתי לה, אני בוכה מהבדיקה שאת עשית לי, זה יותר כואב לי מציר. היא הסתכלה עליי בספקנות ואמרה לי את לא חייבת לסבול את זה, אמרתי לה שיהיה בסדר ואני אלד טבעי, היא אמרה הכל יכול להשתנות ואל תבטיחי לעצמך, זה יהיה בסדר אם תשני את דעתך, אמרתי לה שאני מבטיחה לה שאני אלד טבעי ויהיה בסדר. שאלתי אותה אחרי הבדיקה אם הדימום בסדר ואין חשש להיפרדות שלייה, האם אני יכולה ללכת הביתה? אז היא אמרתה לי להסתובב שעה ואז לחזור לבדיקה נוספת. טוב, בשעה הזאת הצירים התגברו, בינתיים ירדנו לאכול משהו ועשינו קצת הליכה כדי שהעוברית הקטנה תרד למטה ותהיה פתיחה גדולה יותר. אחרי שעה עלינו להיבדק שוב, ועד שקיבלו אותנו עברה יותר משעה. רופאה אחרת עשתה לי בדיקה וגינאלית נוספת וקבעה שאני עם פתיחה "רק של שתיים וחצי אבל עם ירידת מים אז אי אפשר ללכת הביתה". אמרתי לרופאה שאני מעדיפה ללכת הביתה ולהמשיך שם את הצירים, אבל היא אמרה שבגלל ירידת המים יש חשש לזיהום, לכן הם לא יכולים לשחרר אותי הביתה. שאלתי מה יהיה עם בעלי כשאתאשפז, אז היא אמרה שהוא ילך הביתה. אמרתי לה שאני לא מתכוונת לעבור פה לילה שלם עם צירים בלי בעלי ואם הוא לא נשאר גם אני לא נשארת. היא התקשרה למחלקת היריון בסיכון (שם הייתי אמורה להתאשפז) ווידאה שיש חדר פנוי ובעלי יכול לישון שם יחד איתי. הגענו למחלקה, נתנו לי כדור פיזיו וחיברו אותי למוניטור כדי לשמוע את דופק העוברית. הייתי מחוברת הרבה זמן למוניטור, כל ציר שעבר בשכיבה על הגב כאב יותר מציר על כדור או בעמידה. כל הלילה העברנו בצירים, במרווחים של 7 דקות, בין הצירים ניסינו לישון. כל ציר העיר אותנו, ובעלי לחץ לי על הגב כמו שלמדנו בקורס הכנה ללידה וכמו שהדולה לימדה אותנו. הגיע הבוקר. סוף סוף באה אחות לעשות לי מוניטור, שנמשך כמעט במשך שעה, ובגלל כאבי הצירים החזקים זזתי הרבה והמוניטור לא היה רציף. מאוחר יותר באה הרופאה שבדקה אותי לפני הלילה, רופאה מקסימה עם פנים מרגיעות ביותר, וביצעה בדיקה וגינאלית. היא הסבירה שלא תוכל לבדוק פתיחה עם הכנסת היד, כי יש חשש שיתפתח זיהום בגלל ירידת המים. אז היא תבדוק אותי באמצעות מכשיר, וזה לא מדד מדויק לגודל הפתיחה. כל בדיקה כזאת מבחינתי הייתה כאבי תופת, מלווה בהרבה מאוד דם. הדרך לחדר בדיקה היתה מלווה בהרבה עצירות, כדי לעבור את הצירים התכופים. הרופאה בדקה אותי וקבעה שיש לי פתיחה "רק של 3" ועם פתיחה כזו אי אפשר להיכנס לחדר לידה טבעי. יצאנו מהבדיקה מאוכזבים והמשכנו להעביר צירים. שוב באה אחות ואמרה שצריך לעשות מוניטור, אמרתי לה שאני לא מסוגלת להעביר את הצירים בשכיבה במיטה וכדאי שננסה לעשות מוניטור על הכדור. ניסינו, ומהר מאוד הבנו שעל הכדור זה לא ילך כי המוניטור לא רציף. האחות באה ואמרה שצריך לעבור לשכיבה על הגב אמרתי לה שאין מצב, שתיקח את המוניטור, אני מרגישה את העוברית שלי ואני לא מתכוונת להעביר צירים על המיטה. אז היא אמרה לי שאם ככה, יצטרכו להעביר אותי לחדר לידה רגיל, התעצבנתי ואמרתי לה שאין בעיה וגם שם אני אלד לידה טבעית, אבל למוניטור אני לא מתחברת. היא יצאה מהחדר ואחרי כמה דקות חזרה ואמרה שאני אמשיך להעביר כאן את הצירים. אחרי חצי שעה בערך חזרה אליי הרופאה ואמרה בואי נבדוק שוב. היא עשתה בדיקה נוספת עם המכשיר ואמרה שאני עדיין בפתיחה של שלוש. אמרתי לה שזה לא יכול להיות, אז היא אמרה לי "את רוצה לידה טבעית"? אמרתי לה "כן"! אז היא לא אמרה כלום, ופשוט שמה כפפה על היד, בדקה אותי וגינאלית וקבעה שיש לי פתיחה בין ארבע לחמש ס"מ וקדימה הולכים לחדר לידה טבעית. לכל אורך התהליך נעמה הייתה מעודכנת בכל דבר והדריכה אותנו דרך הטלפון. כשידענו שעוברים לחדר לידה טבעי, בעלי מיד התקשר לנעמה וסיפר לה כי זה הזמן בו היא מצטרפת אלינו. בעלי סיפר שהיא ממש צעקה מרוב התלהבות שעוברים לחדר לידה טבעי. אני התחלתי לבכות מרוב הקלה ואושר וידעתי שמעכשיו יהיה יותר קל כי נעמה באה להיות איתי ולתמוך בי וכמובן לנסות להקל על הכאבים שלי. כשחיכינו לעבור לחדר לידה טבעי, באה אחות עם כסא גלגלים כדי לקחת אותי, אמרתי לה שאני לא רוצה לשבת אני רוצה ללכת אז לקחתי את הכסא גלגלים וסחבתי אותו תוך שאני נשענת עליו בדרך לחדר לידה.

 

הגענו לחדר לידה טבעי מקסים, מרווח, עם ג'קוזי והרבה מקום ללכת, והכי חשוב בלי יותר מידי מכשירים. בינתיים אמא שלי, חמתי ובעלי היו איתי, וביחד העברנו את הצירים עד שנעמה באה. אחרי חצי שעה מהרגע שהתקשרנו אליה היא הגיעה כמו מלאך, נכנסה אמרה שלום תנו לי רגע להתארגן, הוציאה כל מיני בקבוקים קטנים שהיו בהם תמציות שונות (מהן נעמה נתנה לי במהלך הלידה), תרמוס, רדיו דיסק ושמה נעימות מרגיעות ואז התחלנו. היא הסבירה לי איך לנשום שיהיה לי קל יותר וכדי שלא יתייבש לי הפה, באמת נשמתי כמו שהיא אמרה וזה הרגיע יותר והיה יותר קל להעביר את הצירים. אני לא אומרת לרגע אחד שזה לא כאב אבל כל ציר עבר בהמון אהבה ותמיכה ומילות עידוד מנעמה ומבעלי שלחצו לי על הגב ונשמו איתי ביחד בכל ציר, ואחרי כל ציר נעמה אמרה לי כמה שאני מדהימה ואני עוברת את הצירים יפה. לחדר לידה טבעי נכנסנו בערך באחת בצהריים של ה-27/05/09, הפתיחה הייתה בעיניי איטית בטירוף, לא הסתכלתי על השעון בכלל, מיילדות כמעט ולא נכנסו לחדר, כי ככה זה בטבעי ואם הם נכנסו הם בדקו את הדופק של העוברית לכמה שניות בלי לדבר איתי בכלל, וכל זה בזמן שאנחנו עוברים צירים בעמידה, על הכדור, בג'קוזי, במיטה על הצד, בקיצור בכל תנוחה אפשרית. הצירים כבר כאבו מאוד, אני מודה שעלו לי מחשבות בראש כמו: למה בכלל צריך ילדים, אולי כדאי אפידורל, מתי זה ייגמר, אני עומדת למות וכו,' את כל זה שאלתי את עצמי בלב אבל מה שכן אמרתי בכל רם זה כאשר שאלתי את נעמה מתי זה ייגמר, אז נעמה מיד הרגיעה אותי ואמרה שזה מתקדם יפה, ואז שאלתי אותה אם הצירי לחץ כואבים יותר והיא אמרה שזה כאבים מסוג אחר שאפשר לנוח ביניהם, שאלתי אותה איפה כל החומרים שהגוף שלנו מפריש כדי להקל על הכאב אז נעמה אמרה, תארי לך כמה היה כואב אם הגוף לא היה מפריש אותם. בקיצור כאב מאוד מאוד, אני לא משקרת ראיתי כוכבים, אבל תוך כדי הכאבים קמתי, הלכתי, ישבתי, הכל כדי לקדם את הלידה. בשלב מסוים המיילדות נכנסו והציעו לבקוע לי את שלפוחית מי השפיר שנשארה, כי כאמור המים כבר ירדו, אבל לא הכל. בהתחלה סירבנו לפקיעה, אבל אחרי זמן מה, בהתייעצות עם נעמה, החלטנו שזה יקדם את הלידה וכדאי לבקוע את המים. המיילדת בקעה את המים ויצאו מים מקוניאלים, דבר שמכניס את המיילדות ללחץ כיוון שהעובר יכול לבלוע את המים ולהיכנס למצוקה. אז חיברו אותי למוניטור כשאני על המיטה והדופק של העוברית היה לפעמים נמוך, אז רופאה נכנסה ובדקה פתיחה של שמונה ס"מ ואמרה שאם תוך רבע שעה אין פתיחה ומחיקה מלאה הם ישימו לי מוניטור פנימי. זה אומר שמחברים מוניטור לראש של העובר, דבר לא ממש נעים לעובר, שיכול גם לפצוע את הראש. הרופאה יצאה, ושתי מיילדות נשארו בחדר. בשלב הזה הצירים כבר לחצו והרגשתי שאני צריכה לשירותים. צעקתי להם "אני צריכה ללחוץ, יש לי קקי", אז הם אמרו לי "אל תילחצי, זה עוד לא הזמן", ניסיתי לא ללחוץ אבל לא יכולתי. בשלב מסוים המיילדת הכניסה אצבעות ואמרה שהיא רוצה לראות אם בציר הראש יורד למטה, ואז היה ציר והיא אמרה לי ללחוץ. בינתיים נעמה מחזיקה לי רגל אחת למעלה ובעלי את הרגל השנייה ואני לוחצת והמיילדת אומרת שהראש יורד למטה ובכל ציר היא אומרת לי תדחפי לי את האצבעות ואני לוחצת ודוחפת, ואז קולטת שאלה הם צירי הלחץ! בין כל ציר היה טיפה זמן לנוח ואז שוב מתחילים ללחוץ, לפני שהבנתי איך לוחצים בכל ציר לחץ נכנסתי להיסטריה וצעקתי אבל אז המיילדת אמרה לי שככה אני לא לוחצת ואני סתם מתעייפת והסבירה לי איך לנשום כדי שהלחיצה תהייה אפקטיבית. לפני שהתינוקת יצאה בעלי אומר לי "אני רואה את הראש, יש לה שיער שחור", אני לוחצת, אני מרגישה איך כל הפירינאום נמתח, אני מרגישה שאני נקרעת, המיילדת בינתיים מעסה לי את הפירנאום בשמן שהבאנו, הכל שורף ופתאום אני מרגישה את הראש שלה יוצא ואז המיילדת אומרת לי לא ללחוץ ואז הכתפיים יצאו והיא הייתה בחוץ תוך ארבע או חמש צירי לחץ. חושן דקות לאחר הלידה, מונחת על אימההיא יצאה בשעה 21:15 בערב, שמו אותה עליי, מדהימה שלי, השאירו את חבל הטבור מחובר למשך דקה בערך ואז בעלי חתך את חבל הטבור. זה כמובן לא הסתיים, השלייה עוד לא יצאה. המיילדת ביקשה ממני ללחוץ כדי להוציא אותה וניסיתי אבל כבר שכחתי איך לוחצים. אחרי רבע שעה המיילדת אמרה שאם השלייה לא תצא לבד יצטרכו למשוך אותה ידנית, באותו רגע נלחצתי ואמרתי הנה מגיע ציר, דחפתי והשלייה יצאה. בדקו את השלייה שהיא שלמה ואז אמרו מזל טוב. זוכרים את הרופאה ממקודם שאמרה, שאם תוך רבע שעה אין פתיחה מלאה נעשה מוניטור פנימי? אז היא נכנסה אחרי רבע שעה והייתה בהלם כי הילדה כבר הייתה בחוץ. כולם היו בהלם ואמרו לי כל הכבוד שעברתי לידה ראשונה בלידה טבעית, שהייתי גיבורה ושהלידה הבאה תעבור בקלות אם זאת עברה ככה. יום למחרת הרופאה שקיבלה אותי במיון יולדות שמעה שילדתי טבעי ובאה לבקר אותי ואמרה לי שהסיפור שלי מפורסם בכל המחלקה וכל הכבוד לי.
 

לסיכום: לידה ראשונה, 27 שעות צירים מתוכם שמונה שעות בחדר לידה טבעי, בעל מדהים ותומך ודולה שלא הייתי עושה זאת בלעדיה וכמובן שהיא איתי בלידה הבאה, תינוקת מדהימה שקוראים לה חושן ובלי תפרים בכלל בזכות מיילדת מקסימה בשם סימה. אם היו שואלים אותי ביום הלידה אם הייתי עושה זאת שוב אז הייתי חושבת קצת, אבל היום שבועיים אחרי, הייתי עושה את זה שוב יחד עם נעמה כמובן עם בעלי היקר ובבית חולים מאיר שאיפשר את החוויה המקסימה בזכות צוות רפואי תומך ומקסים.
 

נעמה את מדהימה, תומכת, מקשיבה, מבינה, ועוד הרבה. אמרתי לך בסוף הלידה כשחושן הקטנה הייתה עליי שלא הייתי
עושה זאת בלעדייך והתכוונתי לכל מילה. תודה על הכל אני אוהבת אותך מאוד ומאחלת לך את כל הטוב שבעולם, ואת כל
מה שאת מאחלת לעצמך.
אוהבים משה מיטל וחושן הקטנה.

 

סיפורי לידה

 

קריאה מומלצת לאישה בהריון:

 

זקוקה למגע תומך בהריון? רפלקסולוגיה לתמיכה בהריון

קראי על קורס הכנה ללידה פרטי: קורס הכנה ללידה

מה יכול להועיל לך בלידה? רפלקסולוגיה כעזר בלידה

למדי כיצד דולה מסייעת לך: חשיבותה של דולה בלידה

 

כיצד רפלקסולוגיה יכולה לעזור לך עם היפוך עובר? היפוך עובר

דרך טבעית לסייע בהתחלת הלידה: זירוז לידה

 

דברים שכדאי לדעת על תוכנית לידה: תוכנית לידה

הלידה מנקודת מבט של התינוק: חווייתו של תינוק בלידה

למדי עוד על הרגעים הראשונים עם תינוקך: התקשרות ומגע ראשוני עם התינוק

קראי עוד על דולה

xhtml | css | כל הזכויות שמורות © 2006-2027 דרך אור נעמה גבאי