נעמה גבאי: ריפוי שמאני, שפת האור, רויאל ג'מס (פירמידה)

כתבו לי מייל: namigab@gmail.com

ניתן לשלוח הודעה בווטס-אפ לנייד: 33624400096+

 



סיפור לידה של אריאל

 

מסע ההריון והלידה שלי, של נעמה ושל הדר התחיל בשיחת טלפון, נואשת, מלאת חרדה, לאחר עוד לילה ללא שינה. בחודש רביעי להריון כל לילה התפללתי לאלוהים להתעורר בבוקר ולגלות שהכל היה רק חלום רע: ההחלטה השגויה להפסיק את הגלולות בערב החתונה, שני הפסים ובדיקת הדם שבאה בעקבותיהם, בדיקת האולטרא סאונד הוגינלית הכואבת והמילים שלאחריה "שק הריון, עובר עם דופק", הכל נראה לי כמו סיוט, מלווה בבחילות והקאות קשות, צרבות, כאבים, רגישות נוראית לריחות (כולל לריח של בעלי), רגישות לרעשים, כאבים והתקפי חרדה קשים שמותירים אותי מותשת ומבוהלת. שבועות שלמים לא הייתי מסוגלת לישון ולאכול, ההמוגלובין ירד ופחדתי מהכל - ההריון, הלידה, הבדיקות, האימהות, הכל נראה כל כך מפחיד. העיסוק הזה באזורים הכי אינטימיים שלי הפחיד אותי פחד מוות בשל טראומה מינית מהילדות, והייתי על סף התמוטטות.

 

ערב אחד גלשתי באינטרנט, ובין סיפורי הזוועה בפורומים, הגעתי לאתר הבית של נעמה, ראיתי תמונה שלה ורק החיוך הזה, המרגיע והאוהב, גרם לי בעצמי לחייך, מחזה נדיר באותם הימים. מותשת ודומעת התקשרתי לנעמה וקבענו להיפגש שבוע לאחר מכן, פגישה שהפכה לפגישות קבועות, חד שבועיות, שנתנו לי את הכוח ולימדו אותי לסמוך על הגוף המרוסק ועל העוברית. הבחילות פחתו, התיאבון חזר, הדברים הפכו יותר נסבלים, ובעיקר היו הפגישות עם נעמה והשיחות איתה שעודדו, תמכו ונתנו לי תקווה ושלווה.

 

החלטנו לקחת אותה כדולה, לאחר שיחות רבות איתה, שחיזקו אותי וגרמו לי להאמין ביכולת שלי ללדת לידה רגילה, למרות הטראומה שעברתי, החרדות מהצירים והפחד שמשהו אינו כשורה עם העוברית. בזכות השיחות והטיפולים התחזקתי, נעמה טיפלה ברמת הברזל שלי, הרגיעה אותי וענתה בסבלנות רבה על כל שאלה. החיוכים, החיבוקים, הטלפונים אחרי הבדיקות - כל זה גרם לי להרגיש שאני בידיים הכי טובות שיש. גם כשהגיע חודש תשיעי, והטלפונים הפכו יותר תכופים, והחרדות הפכו יותר ויותר משתקות, נעמה לא עזבה אותי. גם לא באותה השבת, יומיים לפני התל"מ, כשירדו לי המים.

 

בחמש בבוקר נכנסנו לחדר לידה, וכעבור כעשר דקות נעמה הגיעה, ובמשך 17 שעות כמעט ולא זזה ממני. ההתקדמות הייתה איטית, תופעות הלוואי של האפידורל היו קשות, ובעיקר החרדה העצומה, הייתי מותשת ומטושטשת ומפוחדת. נעמה עשתה לי רפלקסולוגיה, עיסויים, שטפה את הפנים שלי והביאה לי מים, דיברה, עודדה, בדקה את המוניטור ודאגה שהמרדים יגיע מהר. היא פשוט הייתה שם, תומכת, עוזרת לי לשנות תנוחות, מזיזה את המוניטור כשצריך, מרגיעה ומכילה את הדמעות. בשלב כלשהוא נעמה הביאה לי לשתות תמציות הומיאופתיות, ולאחר זמן לא רב התחלתי להרגיש לחצים ובחילות, והבנו שיש התקדמות. המיילדת נכנסה, אני כבר מקיאה וכאובה, ונעמה לא עוזבת איתי, עוברת איתי כל ציר, ביחד, מחזיקה לי את היד.

התחלתי ללחוץ, מפחדת שפתאום משהו יקרה, שהדופק ירד, שאני אתעלף, בעלי ונעמה לידי, המיילדת, רופאה ועוד כמה נשים סביבי, האור בחדר הלידה נשאר כבוי ולפי זה אני מבינה שהן כבר מתכוננות ליציאת התינוקת .

פתאום נכנסות עוד רופאות, והכל מתערפל לי. מישהי לוחצת לי על הבטן, אומרים לי ללחוץ חזק, ואני רועדת כשמניחים עלי יצור קטן, מלוכלך וחלקלק, שמביט בי בעניים סקרניות ופורץ בבכי. אני עדיין רועדת, הם מדברים על משהו שקשור לחבל הטבור, והתינוקת, הבת שלי, בוכה. נעמה מייעצת לי לדבר אליה, להרגיע אותה, ואני מביטה בה ובדיעבד, יודעת שהייתי עוברת את הכל עוד אלף פעם, רק בשביל הרגע הזה.

 

הדר שלנו נולדה בריאה ומתוקה במשקל 3,144, וגם עכשיו, כמעט חודש וחצי אחרי, בכל פעם שהיא מביטה בי אני נזכרת בכל מה שעברתי ויודעת שבלי נעמה זה לא היה קורה....

xhtml | css | כל הזכויות שמורות © 2006-2027 דרך אור נעמה גבאי