נעמה גבאי: ריפוי שמאני, שפת האור, רויאל ג'מס (פירמידה)

כתבו לי מייל: namigab@gmail.com

ניתן לשלוח הודעה בווטס-אפ לנייד: 33624400096+

 



סיפור לידה של קרן

 

אתחיל מהסוף - מיכלי שלנו נולדה והביאה המון אור ואהבה אל ביתנו. תינוקת מדהימה באישיותה (כפי שכבר הרגשתי כשעוד היתה בתוכי) ומהממת ביופיה.


אל נעמה הגעתי דרך המלצה חמה של חברה שילדה את בנה השלישי עם נעמה כדולה מלווה וחשוב היה לי שלבן זוגי ולי תהיה חוויה חיובית משותפת מהלידה, בניגוד לשתי הלידות הקודמות שם הייתי לבדי במערכה... מיכל היא בתי השלישית, אחות לעומרי בן 9.5 ותום בן 8, בניי מנישואים ראשונים שלא צלחו.


את המפגשים עם נעמה התחלתי כבר בחודש השמיני בשיחות עומק וטיפולי רפלקסולוגיה מרגיעים, ולקראת חודש תשיעי עשינו איתה גם קורס הכנה ללידה שבכניסה אליו שאל אותי בן זוגי "למה צריך דולה ללידה? את באה, מקבלת אפידורל ויולדת..." וגם היה סקפטי מאוד בצורך שלו בקורס הכנה ללידה שהרי הכל הוא כבר יודע.... מהאינטרנט.....
אבל כבר כשיצאנו מפתח הדלת, בדרך לרכב הוא אמר בהדגשה "חייבים את נעמה איתנו בלידה. חייבים...".


בחודש תשיעי החלו אצלי בצקות קשות ברגליים, בידיים ובעיקר בנשמה. הכל נעשה קשה יותר, כבד יותר ומתיש. נעמה הצליחה להוריד ולהרגיע את הכובד והלחץ בטיפולי הרפלקסולוגיה ורופאת הנשים עקבה אחרי לחץ דם וחלבון בשתן לוודא שאינני מפתחת רעלת הריון.


התאריך המיועד הגיע. ה 22 לדצמבר 2010.
כמו בכל בוקר באותו שבוע, הרשתי לעצמי לחזור ולנמנם שנת בוקר לאחר ששני הבוגרים יצאו לבית הספר. התכרבלתי במיטה בשמונה וחמישה, שוקעת לי בחלומות נעימים. בעשר התעוררתי מכאב בטן-גב קצר שחלף תוך שניות אך היה מוכר... מעניין מאיפה... לאחר כשתי דקות, עוד כאבון כזה... אולי אלו צירים? תהיתי אם לשכב ולהמתין להתפתחות אבל השלפוחית שלי צעקה הצילו אז החלטתי לקום מהמיטה לשרותים.
בשניה שהתיישבתי - פרץ מים חמים בין הרגליים... ברור היה לי שזה לא פיפי... ושאני חייבת למהר לבית חולים כי בלידה הקודמת מרגע שירדו לי המים ועד הלידה עברו 3 דקות בערך וכל הלידה ארכה אולי שעה....
דילגתי למקלחת כדי להבין מי נגד מי, יד אחת מחזיקה את ראש הטוש וביד השניה את הנייד, מצלצלת לאיש שלי שיגיע, מההההההההההררררר!! מיד אחר כך טלפון לנעמה שהיתה באזור וסוכם שהיא יוצאת לבית חולים וניפגש שם למטה.

בינתיים המים נוזלים ממני כמו ממיכל דולף ואני מבחינה במים מקוניאלים. לחץ מתחיל לבצבץ לו, אני מתחילה להריץ בראש תסריטי אימה של תינוקת במצוקה ואותי יולדת לבד במקלחת...
בינתיים מגיע לו האיש שלי. מזל שהמשרד שלו ממוקם 5 דקות נסיעה מהבית. הוא עשה את זה בחמש שניות..
מתארגנים עם התיק המוכן וערכת איסוף דם טבורי, אני מחלקת הוראות תפעול אחרונות בקור רוח מעורר השתאות ומתיישבת לי אחר כבוד ברכב על מגבת עבה.
כאן המקום להזכיר שצירים אצלי הם עניין של כאבי בטן-גב נסבלים ביותר, קצרים מהרגיל ואפקטיביים באופן מעורר קנאה לנשים שחוות צירים של דקה ויותר. הדרך לבית חולים עוברת מהר כי האיש טס ואני בשנטי מדברת ומסמסת לקרובים ולרחוקים שאנחנו בדרך לחדר לידה. מידי פעם מופיע לו ציר תזכורת שמדובר בלידה פעילה. האיש שלידי יותר לחוץ ממני ומנסה לצרף אלינו ניידת משטרה שתפנה לנו את הדרך שממילא פנויה כי מדובר בעשר וחצי בבוקר, אחרי שעות העומס. גברים - מזל שהם לא צריכים ללדת.


מגיעים לבית חולים, נעמה ממתינה למטה. אני זוכרת חיוך גדול ואת כל מעט הלחץ שהיה לי מתפוגג בן רגע. הכל בסדר עכשיו כשנעמה פה איתי. אני, כולי שלולית מי שפיר עכורים יוצאת מהאוטו ולקול ברכותיהם של העוברים ושבים למזל והצלחה, משנעת את עצמי לקומה הרלוונטית שם מביאים תינוקות לעולם. נעמה לידי, מחייכת ומובילה לקבלת יולדות.
האחות מבחינה בשלולית שאני מייצרת ומקבלת אותנו מיד. אני עומדת ומחייכת בהתנצלות על שביל ה"ברל'ה" שאני מייצרת...
בבדיקה מתברר שאני רק עם פתיחה של 2 ס"מ וצוואר רחם מחוק לגמרי.
האחות בודקת דופק ולחץ דם ומעירה שאני במדדים גבוהים. גבוהים מאוד. היא מתעניינת אם אני מתרגשת. חחחחח, מתרגשת? מה פתאום! מה בסך הכל אני עושה? אפשר לחשוב....
הגוף מאותת לי - לשתות. עכשיו והרבה. מזל שנעמה למודת הניסיון הגיעה עם כוסות פלסטיק ובקבוק מים. ברור שגם לנו היה בקבוק מים. מתחמם לו ברכב...
אחרי עוד כמה בדיקות ושאלות נופלת ההחלטה לבדוק לי חלבון בשתן, החלטה שמבהירה לצוות שיש לי חלבון בשתן. יש לי רעלת הריון.
עכשיו ברור לי סופית שתם לו חלום הלידה הנינוחה, ג'קוזי, כדור פיזיו וכל תענוגות חדר הלידה הטבעי, אבל ברור היה לי שאשתדל לדחות את הקיבוע למיטה/ מוניטור/ אינפוזיה ככל שאוכל כי זו הלידה שלי וכל השיחות המוקדמות עם נעמה הבהירו לי בברור שיש לי זכויות כל עוד אין סכנת חיים.


עוברים לחדר לידה רגילה. נעמה מפזרת באוויר תמציות ריחניות, מוודאת שאני שותה, שהכל תקין איתי במסגרת הנסיבות.
הצוות מגיע בעקבותי לחדר הלידה ומתעניין אולי ארצה אפידורל?! אחת המיילדות מעירה שהאפידורל יוריד לי את לחץ הדם. כנראה שבאמת הלחצתי אותם עם לחץ הדם שלי. בדיעבד התברר לי שהם רצו לתת אפידורל כי היה סיכוי טוב שיבהילו אותי לחדר ניתוח לקיסרי, במידה ולא אלד מהר, מאחר ורעלת הריון לא מטופלת עלולה להביא לפרכוסים וזה באמת לא משהו שכדאי לחוות בלידה או בכלל. אני מסרבת לאפידורל.
צירים יש לי מפעם לפעם, קצרים מאוד ולא ממש אגרסיביים. אני מכירה את גופי ומרגישה שהרחם עושה עבודה ושההתקדמות מהירה. נעמה מעסה את האגן והגב התחתון בכל ציר ומזכירה לנשום עמוק ולאט. מזל שהיא שם אחרת ההיסטריה הייתה משתלטת עליי והצירים שאינם נוראיים כלל וכלל היו הופכים למפלצות בלתי נסבלות.


בחדר הלידה מתברר שאני כבר בפתיחה 4-5, התקדמות מהירה כמו שאני אוהבת. בשלב זה אני מרגישה שעליי להתרוקן, ללכת לשרותים... המיילדת והרופא שנמצא בחדר מכורח מצבי הרפואי, מסרבים. אני מתעקשת שלידה לא תהיה פה אם לא יתנו לי ללכת לשרותים. אין לי מושג מאיפה הנחישות, כנראה מעצם נוכחותה של נעמה, מכך שמראש דיברנו על כך שזו לידה שלי ואני רשאית לסרב או לעמוד על שלי כל עוד אין סכנה לעובר או לי. לחדר נכנסת מיילדת אחרת, כשהרופא איננו, מבקשת ממני לבדוק את מצב העובר כדי לראות אם שרותים הם פריבילגיה שאפשר לאשר לי... מסתבר שכן, למרות שהפתיחה גדלה ל 6-7 ס"מ, הראש עוד גבוה.. בדילוגים גדולים אני נבלעת בשרותים ויוצאת בהרגשת הקלה שעכשו אפשר ללדת את מיכלי.

 

הצירים בשלב זה הופכים לתכופים יותר ומעט יותר אגרסיבים ונעמה לא עוזבת לשניה את משמרתה בעיסוי האגן שלי כשאני נשענת על המיטה בכל ציר. בשלב מסוים נכנס הפרופסור, מנהל המחלקה ומבקש אותי, הגברת היולדת, לעלות על המיטה ולהתחבר למוניטור, מד לחץ דם וכו'. נעמה ואני מצליבות מבטים. בלית ברירה אני ממלאת אחר בקשתו ובבדיקה של המיילדת מתברר שאני בפתיחה מלאה והראש ירד משמעותית.
יופי ! אפשר ללחוץ??
נעמה לידי , מדברת, מזכירה ללחוץ מהבטן ולא מהאף ובציר הבא מיכלי מתחילה את דרכה לאוויר העולם. אני מרגישה את הלחץ באגן בפנים, הרגשה בלתי נשכחת של חיים שיוצאים ממני, התחלה חדשה של אדם. סוף של הריון.
הדוקטור הבכיר שכנראה לחוץ ממצב לחץ הדם שלי מבקש לראות את העובר בחוץ מהר. הוא מודיע לי שאני צריכה ללחוץ גם בלי ציר. חחחחחחח, עם כל הכבוד לפרופסור ולמעמדו, הוא כנראה מעולם לא ילד בעצמו ולכן לא מודע לעובדה שלא משנה כמה חזק אלחץ, בלי ציר לא יצא ממני תינוק.
אני מתחברת אל מיכלי שמנצלת את רגעי השלווה התוך רחמיים האחרונים שלה ומזמינה אותה לבוא אלינו, לצאת אלינו.
ציר נוסף מגיע ואני, בעזרתה של נעמה ובן זוגי עושה את מירב המאמצים ללדת אותה. המאמץ משתלם, אני נוגעת בקצה ראשה הרטוב. עכשו לא ללחוץ, אומר הפרופסור שלקח פיקוד על הלידה. עוצמת עיניים כדי להתנתק ולא ללחוץ, ומרגישה איך הכתף שלה מחולצת וכל גופה נשפך ממני בשניות.
איזו הרגשה מהממת, הגוף הקטן שלה כולו מושלם והיא מונחת עליי, עדיין מחוברת לחבל הטבור, עיניה עצומות והיא כולה מתיקות וריח של טריות. אדם חדש בא לאוויר העולם.


נעמה יקרה, התברכנו מעצם הכרותנו איתך. הבאת לנו את השקט הנפשי והבטחון מעצם הימצאותך איתנו בתהליך כל כך משמעותי בחיינו. כל נגיעה שלך כמו מגע קסם, אם זה בטיפולים מוקדמים או בזמן הלידה עצמה. יש לך עוצמה טיפולית בידייך!! 

 

סיפורי לידה

 

קריאה מומלצת לאישה בהריון:

 

זקוקה למגע תומך בהריון? רפלקסולוגיה לתמיכה בהריון

מה יכול להועיל לך בלידה? רפלקסולוגיה כעזר בלידה

למדי כיצד דולה מסייעת לך: חשיבותה של דולה בלידה

הכנה טובה ללידה: קורס הכנה ללידה

דברים שכדאי לדעת על: ניתוק/ חיתוך חבל הטבור בלידה

הלידה מנקודת מבט של התינוק: חווייתו של תינוק בלידה

קראי עוד על דולה

xhtml | css | כל הזכויות שמורות © 2006-2027 דרך אור נעמה גבאי