מכתב תודה מדפנה

הכנה ללידה

שרון, הכנה ללידה אנחנו מכירות מילדות, עברנו אינספור חוויות משותפות ושיחות אל תוך הלילה. כשסיפרתי שאני בהריון שמחת כמעט כמוני... ונראה שהיה לשתינו ברור שאת הולכת להיות חלק בלתי נפרד מההיריון והלידה האלה.

במהלך ההיריון עשית הכול כדי להקל על החלקים הפחות נעימים שלו (עצירות, בצקות, טחורים...) בטיפולים, ולפעמים בחרת סתם לפנק את ההריונית המקטרת...

בשבוע ה- 33 להריון החלטנו שהגיע הזמן לפגישה משולשת של הכנה ללידה. הבהרתי לך מראש שלי אין שום בעיה עם אפידורל ושיש דברים שאני מעדיפה לא לדעת ולגלות לבד (פחדתי לשמוע דברים שיגרמו לי לחרדות או יעזרו לי לפתח סימפטומים לא קיימים), אמרת לי לא לדאוג וסיכמנו שבכל שלב נוכל לעצור אותך.

ההכנה הייתה מרתקת, החל מהמידע על תהליך הלידה – מה עובר העובר ומה עובר גוף האישה, ההמחשות וההסברים שנעשו בצורה מעניינת, סבלנית ועדינה , דרך הטיפים של כיצד להתנהג עם הצוות הרפואי בבית החולים, אילו תנוחות לידה קיימות וכיצד יכול בן הזוג לעזור ולהקל בכל תנוחה.

באופן מפתיע מאוד, כשאני בשבוע ה- 34 ובאמצע יום עבודה ירדו לי המים, כמובן שלא הייתי בטוחה שמדובר בירידת מים ולמרות שאמרו לי ללכת מיד למיון החלטתי שזה הזמן לפתח שאננות ולנסוע הביתה להתקלח ולהתארגן. בבית כבר חיכתה לי אחותי שזירזה אותי להיכנס כבר לאוטו ולנסוע...

לבית החולים הגעתי בליווי אחותי כשעה וחצי לאחר ירידת המים, כשאני עדיין מחייכת ומבטיחה לבן זוגי שאין מה לדאוג ואין מה למהר, אין לי כאבים והכול בסדר! לאחר חצי שעה של מוניטור, במהלכן דיברתי עם נעמה, שהסכימה אתי שיש עוד זמן ואין מה למהר, בדק אותי הרופא, שהודיע מראש שמשבוע 34 לא עוצרים לידה. בבדיקה נמצא שיש מחיקה של 70% של צוואר הרחם ופתיחה של 2 ס"מ. נתנו לי "חיתול" ושלחו אותי להסתובב שעה כדי שנוכל לדעת אם אכן מדובר בירידת מים. שוב התקשרתי לבן זוגי ושוב הרגעתי אותו שאין מה לדאוג ואין מה למהר, אפילו הרופא אמר שיש סיכוי שאני הולכת הביתה...

אבל... אחרי רבע שעה של הליכה הלוך ושוב בקניון של בית חולים מאיר הרגשתי שאני רואה כוכבים והולכת להתעלף, קצת מאוכזבת מכוח הסבל הנמוך שלי עליתי בליווי אחותי חזרה למיון יולדות (בשלב הזה הפכתי להיות אדם לא נעים במיוחד...), אחותי התעקשה שיכניסו אותי מיד למיון . בשלב הזה כבר התקשרתי לבן זוגי ואמרתי לו שכדאי שיבוא כי "אני מרגישה ממש לא טוב". חיכינו למוניטור כשאני מתפתלת מכאבים, הרופאה שהגיעה הסתכלה עלי ואמרה שחבל לעשות מוניטור – הולכים ישר לבדיקה. בבדיקה היא הודיעה לי- "רואים ראש, את בלידה", התעטפתי בסדין, בלי לטרוח אפילו להתלבש שוב ודידיתי לחדר הלידה. בדרך עוד שאלתי אם יש סיכוי לקבל אפידורל וקבלתי תשובה ש"נגיע לחדר לידה, נחבר אותך לעירוי ונראה...". אחרי כמה דקות נפל לי האסימון והבנתי שעבדו עלי והולכת להיות פה לידה טבעית... מהשלב הזה אני מסתמכת על קטעי זיכרון קצרים והרבה השלמות.

לחדר הלידה הגיעה מילדת מקסימה בשם סימה, לידי עמדו אחותי, אמא שלי ובן זוגי שהספיק להגיע ברגע האחרון. את מרבית הלידה עברתי על הצד כשבן הזוג שלי מחזיק לי את הרגל ומעסה לי את הגב, הוא גם זכר לבקש מהמיילדת שלא יחתכו מיד את חבל הטבור, אך מאחר והלידה התרחשה בשבוע 34 והילד נחשב לפג לא ניתן היה לחכות והתינוק היה צריך להיבדק מיד על ידי רופאת ילדים שנכחה בלידה. לקראת סוף הלידה העבירו אותי לשכב על הגב על מנת שהרופאה תוכל ללחוץ על הבטן ולעזור בלידה. בבת אחת הכול נגמר (או שזה מה שחשבתי...) ועל החזה שלי שכב תינוק קטנטן (2.170 קילו) מכוסה ורניקס לבן.

השלב הבא של הלידה היה הוצאת השליה, שגם אותו עברתי בקלות יחסית.
בשעה 15:30, כשאני כבר בחדר התאוששות נעמה קבלה SMS שהתינוק בחוץ...
לסיכום, ארבע שעות לאחר ירידת המים, בלידה ראשונה וטבעית, ללא תפרים יצא לאוויר העולם שרון.

ההכנה ללידה הייתה חבל הצלה ביום המטורף הזה, אומנם שום דבר לא הכין אותי למהירות בה התרחשו הדברים, אבל ידעתי מה האופציות העומדות בפני, מה נכון ומה לא מחייב, וכך גם בן הזוג שלי, שידע מה לעשות כדי לעזור לי, מה לבקש מהצוות הרפואי ואפילו קיבל מהצוות הרפואי מחמאה בצורת הצעה לעבוד כתומך לידה...

אז המון תודה לך נעמה על התמיכה, ההכנה, העזרה והמילה החמה!

דפנה.

סיפורי לידה